העירום בעבודותיו ובתפיסתו של מאטיס:‏
מאטיס צוטט בספרו של ג'ק פלאם (‏Flam‏) על הגוף הנשי עליו מאטיס אמר כי, ברצונו לצייר גוף של ‏אישה בשלב הראשון, לאחר מכן למלות אותו בחן, יופי וקסם ולאחר מכן לדחוס את המשמעות של ‏הגוף. מאטיס טען שהוא אינו מעתיק את הגוף, אלא מנסה לדלות את האופי הצורני מריבוי תכונות הגוף ‏הזה, על ידי כך שהוא מחפש את הקווים העיקריים שלו. כמו כן מאטיס אמר שמה שהעין רואה אין די ‏בכך, אלא הוא חש שיש משהו יותר ייצוגי והוא, המשמעות של הגוף אותו הוא מתאר ואת המשמעות ‏הוא ימצא בכך שיחפש את הקווים העיקריים הנמצאים בגוף זה. אמנם, הקסם יהיה פחות גלוי לעין, ‏כיוון שהוא מוותר על ערכים מקובלים של יופי. מאטיס ממשיך ואומר כי את הצבעים הוא לא רצה ‏לכער, כי הם שלו ואילו הגוף הוא שלה. הקסם יהיה פחות גלוי לעין ממבט ראשון, אך בסופו של דבר ‏היופי האמיתי של הגוף יגיח ולדימוי שמאטיס יוצר מהגוף תהיה משמעות רחבה ואנושית יותר [1]‏.
מאטיס אמר כי את המשמעות הוא יבין ברגע שהוא יצליח לצייר את הקסם שיוצר את הגוף. צורה ‏שלא שייכת לדמות המקורית שעומד לפניו, אלא צורה השייכת לטבע ממנה מאטיס מוציא את
הדפוס ‏האנושי. כל דבר שהוא מתבונן בו הוא חומר מעורב וצריך לנפות את החומר לתפל ולעיקר וזה מה ‏שעושה הקסם. עולם האודליסק הוא מסיבה של אובייקטים אליה הצופה אינו מוזמן ואם מאטיס מרשה ‏לעצמו להיכנס, זה משום שהוא לימד את עצמו להתנהג‏ [2].

‏1. מאטיס, כרמלינה, 1903, שמן על בד, המוזיאון לאמנויות יפות, בוסטון.
‏ עבודתו של מאטיס היא על חדוות ההסתכלות ועל פיתוי העין על האיבוד העצמי והזדהות עם ‏הדוגמניות הניצבות מולו. מאטיס רצה להיות בלתי נראה ולהיות אחד עם הנושא. מסזאן, מאטיס קיבל ‏את מושג החשיכה, כמשקל וחומר. בשתי עבודות מוקדמות של מאטיס; כרמלינה (1903) (תמ'1) ‏ודוגמן גבר (1900) (תמ' 2) אנו מרגישים כי מאטיס נאבק ליצור את הדמות, בציור הדוגמן יש מעין ‏תחושה של גילוף הגוף כמו פסל ובשתי היצירות יש התמקדות על הדוגמן, הניצב באמצע היצירה [3]‏ ‏.‏

2. מאטיס, דוגמן גבר, 1900, שמן על בד, המוזיאון לאמנות מודרנית, ניו-יורק.

עירום שוכב:‏‏ הגוף העירום ביצירותיו הראשונות של מאטיס היה מעוות, כפי שניתן לראות בעבודתו עירום כחול ‏‏(1907) (תמ' 3) אחרי ציור זה מאטיס יצר פסלון עירום שוכב (1907)‏ ‏[4], בציור זה מאטיס תיאר את גוף ‏האישה בגוון כחול, כשהיא שוכבת במרכז וזרועה השמאלית מורמת. מאטיס שם דגש על החזה של ‏האישה והדגיש את חמוקיה, אך תיאר את גופה באופן לא פרופורציונאלי ו"העלים" את צווארה. ייתכן ‏ומאטיס יצר את העיוות בגוף האישה, כיוון שהיא מזכרת ממקום אחר, מרוחק, הרי שהציור נקרא גם ‏‏"המזכרת מביסקרה". אילו העיוות בפסל המוגמר של עירום שוכב אינו מסיח, אלא הוא מדגיש את ‏הכבוד והיופי שבו ואולי מכיוון שמאטיס לא השתמש בדוגמנית אמיתית בשביל ליצור אותו, אז הוא חש ‏כי הוא יכול לתאר את הגוף כחפץ. מאטיס השתמש בפסל בתשעה ציורים של פנים הסטודיו כאמבלמה ‏של נוכחות נשית אידיאלית [5]‏. ‏



3. מאטיס, עירום כחול, 1907, שמן על בד, אוסף קון, מוזיאון בולטימור לאמנות, בולטימור.



עירום בסטודיו:‏‏ מאטיס, האמן והדוגמנית (1917) (תמ' 4) בעבודה זו מאטיס מתאר את האמן מימין כשהוא אוחז ‏בפלטה וישוב על כיסא מול קן הציור עליו דמותה של הדוגמנית היושבת מולו בכיסא בגוון סגול ‏ולבושה בגלימה או בד בגוון ירוק ומימין מתואר חלון עם נוף לבניינים. ביצירה זו מאטיס משתמש ‏בצבעים טהורים ובצורות פשוטות; בד הציור על הקן נוטה לעבר האבסטרקט. נוף העיר הנשקף מהחלון ‏והסטודיו נראים אמיתיים יותר מהאישה שבציור. האישה נראית כתלושה ממציאות הסטודיו, אשר תפס ‏חלק מרכזי ביצירה. הדוגמנית הביאה עמה ליצירה את האלמנט החיצוני לתוך האלמנט הסגור, שהוא ‏הסטודיו [6]‏.‏
מאטיס אמר כי האמן קיים רק במונחים של התמונה שהוא יוצר ועל כן האמנים הופכים להיות ‏העבדים של המקום בו הם מציירים, כלומר הסטודיו. חייו של מאטיס בשנות ה-30 וה-40 של המאה ה-‏‏20 התרחשו בתוך הסטודיו בניס ועל כן הסטודיו הוא המרכזי בציוריו וגם הצבעוניות שבו דלה, לעומת ‏עבודותיו בשנות ה-20 של המאה ה-20 בה הסטודיו היה מאוד צבעוני והדוגמניות קיבלו חלק מאוד ‏מרכזי בעבודותיו אלו.‏

4. מאטיס, האמן והדוגמנית, 1917, שמן על בד, מרכז פומפידור, פאריז.

‏ כמו כן הסטודיו היה מתואר בשפע צבעים ובעושר דקורטיבי של בדים, שטיחים, טפטים וחפצים. ‏לדוגמא אודליסק עם מכנסיים אדומות (1925-1924) (תמ' 5) ביצירה זו הדוגמנית היא במרכז ‏היצירה, כשהיא שוכבת על ספה ומתוארת כשהיא לבושה בחולצה בגוון תכול ובמכנסיים אדומות, ‏כשהיא עונדת תכשיטים. מאחוריה קיר המכוסה בשלושה טפטים המעוצבים שונה, בעלי עושר צבעוני ‏ועיטורים כמו כן בחדר ישנם חפצים המוסיפים לעושר ו"הסוואת" החדר בניס, ששימש אותו כסטודיו.‏

5. מאטיס, אודליסק עם מכנסיים אדומות, 1924-5, שמן על בד, מוזיאון, ל'אורנז'רי, פאריז.

האודליסק:‏
‏ בסביבות שנת 1916, מאטיס שב להשתמש בדוגמניות לעבודות העירום שלו וזה היה כשהתחיל ‏לעבוד בניס, שם הוא ביקר בחורף 1917 וחזר כל שנה לאחר מכן. בניס מאטיס חוזר שוב לדמות ‏הנשית ולנושא הדוגמנית בסטודיו, הוא הפסיק לעבוד כפסל והקדיש את אמנותו לדמות המצוירת של ‏אישה אמיתית ולא רפליקה במרכז הסטודיו שלו.‏
בציורים של תקופת ניס דמות הדוגמנית היא הטרוסקסואלית, למרות יחסיה המעוררים עם הצבעים ‏והאובייקטים. מאטיס אמר‎:‎‏ ‏
‏"אני מצייר אודליסקות במטרה ליצור עירום. אך כיצד מישהו יוצר עירום מבלי
‏ להיות מלאכותי? ומפני שאני יודע שהם קיימים, הייתי במרוקו, ראיתי אותם.‏
‏ רמברנדט צייר נושאים תנ"כיים עם חומרים טורקיים אמיתיים מהבזאר והרגש
‏ שלו היה שם. מה שעניין אותי הכי זה הדמות האנושית.... זה מה שמעניק לי ‏
את הרשות לבטא את חובתי הדתית, כמעט, לחיים." [7]‏
‎ ‎מאטיס מצייר אודליסקות, במטרה לצייר עירום שהוא אמיתי, נראה כי מאטיס בחר את האודליסק ‏כנושא שלו, לא משום שראה את האודליסק במרוקו והיא הייתה אמיתית, אלא משום שניתן היה ‏‏"לשחק" עם מציאותה. האודליסק ייצגה אקזוטיות המוקפת על ידי פנטזיה מינית ומיתולוגית. האודליסק ‏גם יצאנית ועבד, כמו כן היא גם שייכת למישהו, אשר מקרין עליה את תשוקותיו וזיכרונותיו. היא ‏אמיתית ולא אמיתית בו זמנית. מאטיס אמר כי גישתו אינה משתנה בין אם דוגמנית שופעת יושבת מולו לבין אם חפץ ‏דומם יושב מולו ‏[8].‏
‏"הדוגמניות שלי, דמויות אנושיות, הן לא "ניצבות" בפנים. הן העיקרון לנושא
‏ המרכזי שלי בעבודה. אני סומך לחלוטין על הדוגמנית שלי, אני צופה בה זזה ‏
בחופשיות ואז מתארגן על התנוחה אשר נראית הכי טבעית בשבילה. הסימנים
‏ הפלסטיים שלי, ככל הנראה מבטאים את מצבה הפסיכולוגי של הדוגמנית.‏
‏ צורותיהם אינן תמיד מושלמות, אך הן תמיד אקספרסיביות. העניין הרגשי שהן
‏ מהוות השראה אליו לא מוראה ספציפית בהצגתי את גופן, אלא לרוב ההשראה
‏ מהן באה לידי ביטוי בקווים מיוחדים של ערכים הרשומים מעל כל הבד, או הנייר ‏
ויוצרת את התזמורת ואת הארכיטקטורה שלו. אבל לא כולם מבחינים בכך. זו ‏
יכולה להיות ארוטיות נשגבת."‏[9].‎מאטיס, אודליסק עם מכנסי חצאית אדומות (1921) (תמ' 6) כל האקספרסיביות של מאטיס טובעת ‏בצבע ובקפלי המכנסיים, בזמן שהדוגמנית בוהה למקום אחר, מנותקת ומהורהרת. מבטה מלנכולי ‏ויופיה הגופני לא נראה כנושא העיקרי של היצירה. מאטיס דיבר שוב ושוב על הצורך שלו להזדהות עם ‏הדוגמנית:‏
‏ "כאשר אני מצייר או רושם, אני מרגיש בצורך לתקשורת קרובה עם האובייקט
‏ אשר מהווה השראה עבורי, מה שזה לא יהיה. אני מזדהה עם זה וזה מה שיוצר
‏ את ההרגשה אשר היא הבסיס לאמנותי וזאת על ידי הכניסה לתוך האובייקט;‏
עניין הדורש את האפשרות של הזדהות כמעט מלאה של הצייר עם הדוגמנית שלו."‏ [10]
האודליסקות של מאטיס הן איקונות, הן דמויות בודדות ומלנכוליות לרוב המוקפות, כמו האמן, בחפצים ‏יפים. הסביבה של הסטודיו מגדירה את האודליסק, כפי שמאטיס כתב, כי "האובייקט אינו מעניין ‏כשלעצמו, אלא הסביבה היא זו שיוצרת את האובייקט"‏ [11]‏. ‏

האוריינט:‏‏ בשנות ה-30 וה-40 של המאה ה-20, מאטיס עבד בעיקר עם דוגמניות בלבוש מלא וכאן ניתן לראות ‏את ההנאה שלו מבדים דקורטיביים, בקונטרסט ביו הגוף לבד, ובשפע והארעיות שבאופנה. בעבודות ‏העירום של תקופה זו, מאטיס פנה לעבר צורות אבסטרקטיות ולצבעים פשוטים יותר. כמו כן ‏בעבודותיו של מאטיס ניתן לראות זיקה לאמנות היפנית, מאטיס גילה את הצבע הטהור מהאמנים ‏היפנים. כמו גם האמנים האימפרסיוניסטים והפרה-אימפרסיוניסטים אשר הושפעו מאמנות יפנית וכך ‏גם יצירותיהם, כגון ואן גוך (‏Van Gogh‏), מאנה ‏‎ (Manet)‎ובונאר‎ [12]‎ ‎(Bonnard)‎‏. ‏
‏ סביב שנת 1900 מאטיס החל להכיר את אמנות האסלאם והפוביזם, והייתה בחלקו התוצאה של ‏מפגש זה. בשנת 1906 מאטיס נסע לאלג'יריה מתוך המחשבה כי נסיעה זו תרחיב ותעשיר את אשר ידע ‏על אמנות האסלאם. על כן הנסיעה לאלג'יריה לא הועילה למאטיס, משום שלטענתו מעמדו היה שם של ‏זר, אשר צופה בדברים מבחוץ [13]‏. כמו כן מאטיס כבר הכיר את עבודות האודליסק של אינגר ‏Ingrés)‎‏) ‏ודלקרואה (‏Delacroix‏), אשר בשבילם האוריינטליזם היווה השראה בציור, כמו כן השטיחים הפרסיים ‏הקסימו את דלקרואה [14]‏.‏
‏ מוטיב נוסף, אשר דנו בו באותה תקופה בהקשר לצבע היה השטיח. על כן לשטיח יש חשיבות גדולה ‏בגישתו של מאטיס לאוריינט, הרי שהשטיח האוריינטלי מסמל את הערכים האמנותיים של האוריינט, ‏מלבד לכך שמאטיס נולד בקאטו קומפרזי ובה הייתה תעשיית טקסטיל ענפה והבדים אותם יצרו סופקו ‏למעמד האריסטוקרטיה. על כן מאטיס היה "רגיש" ומושפע מעושר הצבעוניות וסגנונות הטקסטיל ‏שיוצרו במקום הולדתו. כמו כן, גוגן ‏‎(Gauguin)‎‏ היה הראשון שהבין כי הרוח המגולמת בשטיחים ‏האוריינטליים הייתה בדיוק מה שהאמנות המערבית שאפה אליו. גוגן אף אמר על הצבע, כי כל הציירים ‏אשר רוצים ללמוד על טכניקת הצבע, שילמדו שטיחים ‏[15]. ‏
‏ ברישום בדיו אודליסק עם מכנסיים טורקיות (1921-1920) ניתן לראות אלמנטים ‏אוריינטליים. הדוגמנית לבושה בבגדים אוריינטלים, מכנסי החצאית נמוכות הגזרה והנפוחות ‏שמשתפלות לגופה, השכמייה עם השרוולים והתרבוש שמסמן באופן מובהק את האוריינט. הערבסקות ‏ברישום גם הן סימן לאוריינט, צורות המסתלסלות ולא סטטיות. כמו כן ניתן לראות גם את השפעת הצבע מהשטיחים ‏האוריינטליים בעבודתו של מאטיס בציור אודליסק עם מכנסי חצאית אדומות (תמ' 6), הצבע האדום ‏הבולט ודוגמת השטיח שעל הקיר. כמו כן ניתן לראות שוב את השימוש בלבוש אוריינטלי וחושניות ‏שמתלווה אל נושא האוריינט, הן בצבע והן בתנוחת הדוגמנית.
‏
‏ לסיכום, בעבודותיו של מאטיס העירום עובר מספר שלבים ולו פנים רבות, מאופן התייחסותו לגוף ‏הנשי ולגוף בכלל ועד להתייחסותו לצבע בציור, הבונה את הגוף. התעסקותו באודליסק גבר במהלך ‏שהותו בניס ועל כן השתנה, מציור אודליסק באופן חושני וציור המשלב אלמנטים אוריינטליים ועושר ‏צבעוני לאודליסקיות שנטמעות בסטודיו. אל הגוף הנשי מאטיס התייחס, לטענתו, כמו לכל חפץ אחר, ‏הוא ניסה לגלות את התהוותו של הגוף ביצירה ואף ניסה להיות אחד עם הדוגמנית. ‏
‏ ‏

הערות שוליים:
‎]1[‎J., Flam, Matisse on Art, University of California Press, California, 1995, p. 39.‏
‎[2] J., Hobhouse, The Bride Striped Bare: The Artist and the Nude in the Twentieth ‎Century, Jonathan ‎Cape Thirty Two Bedford Square, SquareLondon, 1988, p. 75.‎
Ibid., p. 79.‎‏ [3]‏
‎[4] Hobhouse, , The Bride .Striped Bare, p. 82.‎
Ibid., p. 83.‎‏ [5]‏
‏ ‏‎[6] P., Schnider, Matisse: With 930 Ilustrations 22 in Colour, Thames and Hudson, ‎London, 1984,P. 435.‎
Flam, Matisse, p. 38.‎‏ [7]‏
‎[8] Hobhouse, The Bride Striped Bare, p. 92.‎
Ibid., p. 94.‎‏ [9]‏
‏ ‏‎ Ibid., p. 96.‎‏ [10]‏
Ibid., p. 98.‎‏ [11]‏
‎12] Schnider, Matisse, p. 156.‎‏]‏
Ibid., p. 158.‎‏ [13]‏
Ibid., p. 162.‎‏ [14]‏
Ibid., p. 163.‎‏ [15]‏
‎