העירום בעבודותיו ובתפיסתו של מאטיס:
מאטיס צוטט בספרו של ג'ק פלאם (Flam) על הגוף הנשי עליו מאטיס אמר כי, ברצונו לצייר גוף של אישה בשלב הראשון, לאחר מכן למלות אותו בחן, יופי וקסם ולאחר מכן לדחוס את המשמעות של הגוף. מאטיס טען שהוא אינו מעתיק את הגוף, אלא מנסה לדלות את האופי הצורני מריבוי תכונות הגוף הזה, על ידי כך שהוא מחפש את הקווים העיקריים שלו. כמו כן מאטיס אמר שמה שהעין רואה אין די בכך, אלא הוא חש שיש משהו יותר ייצוגי והוא, המשמעות של הגוף אותו הוא מתאר ואת המשמעות הוא ימצא בכך שיחפש את הקווים העיקריים הנמצאים בגוף זה. אמנם, הקסם יהיה פחות גלוי לעין, כיוון שהוא מוותר על ערכים מקובלים של יופי. מאטיס ממשיך ואומר כי את הצבעים הוא לא רצה לכער, כי הם שלו ואילו הגוף הוא שלה. הקסם יהיה פחות גלוי לעין ממבט ראשון, אך בסופו של דבר היופי האמיתי של הגוף יגיח ולדימוי שמאטיס יוצר מהגוף תהיה משמעות רחבה ואנושית יותר
[1].
מאטיס אמר כי את המשמעות הוא יבין ברגע שהוא יצליח לצייר את הקסם שיוצר את הגוף. צורה שלא שייכת לדמות המקורית שעומד לפניו, אלא צורה השייכת לטבע ממנה מאטיס מוציא את
הדפוס האנושי. כל דבר שהוא מתבונן בו הוא חומר מעורב וצריך לנפות את החומר לתפל ולעיקר וזה מה שעושה הקסם. עולם האודליסק הוא מסיבה של אובייקטים אליה הצופה אינו מוזמן ואם מאטיס מרשה לעצמו להיכנס, זה משום שהוא לימד את עצמו להתנהג
[2].
1
. מאטיס, כרמלינה, 1903, שמן על בד, המוזיאון לאמנויות יפות, בוסטון.
עבודתו של מאטיס היא על חדוות ההסתכלות ועל פיתוי העין על האיבוד העצמי והזדהות עם הדוגמניות הניצבות מולו. מאטיס רצה להיות בלתי נראה ולהיות אחד עם הנושא. מסזאן, מאטיס קיבל את מושג החשיכה, כמשקל וחומר. בשתי עבודות מוקדמות של מאטיס; כרמלינה (1903) (תמ'1) ודוגמן גבר (1900) (תמ' 2) אנו מרגישים כי מאטיס נאבק ליצור את הדמות, בציור הדוגמן יש מעין תחושה של גילוף הגוף כמו פסל ובשתי היצירות יש התמקדות על הדוגמן, הניצב באמצע היצירה [3] .
2. מאטיס, דוגמן גבר, 1900, שמן על בד, המוזיאון לאמנות מודרנית, ניו-יורק.
עירום שוכב: הגוף העירום ביצירותיו הראשונות של מאטיס היה מעוות, כפי שניתן לראות בעבודתו עירום כחול (1907) (תמ' 3) אחרי ציור זה מאטיס יצר פסלון עירום שוכב (1907) [4], בציור זה מאטיס תיאר את גוף האישה בגוון כחול, כשהיא שוכבת במרכז וזרועה השמאלית מורמת. מאטיס שם דגש על החזה של האישה והדגיש את חמוקיה, אך תיאר את גופה באופן לא פרופורציונאלי ו"העלים" את צווארה. ייתכן ומאטיס יצר את העיוות בגוף האישה, כיוון שהיא מזכרת ממקום אחר, מרוחק, הרי שהציור נקרא גם "המזכרת מביסקרה". אילו העיוות בפסל המוגמר של עירום שוכב אינו מסיח, אלא הוא מדגיש את הכבוד והיופי שבו ואולי מכיוון שמאטיס לא השתמש בדוגמנית אמיתית בשביל ליצור אותו, אז הוא חש כי הוא יכול לתאר את הגוף כחפץ. מאטיס השתמש בפסל בתשעה ציורים של פנים הסטודיו כאמבלמה של נוכחות נשית אידיאלית [5].
3. מאטיס, עירום כחול, 1907, שמן על בד, אוסף קון, מוזיאון בולטימור לאמנות, בולטימור.
עירום בסטודיו: מאטיס, האמן והדוגמנית (1917) (תמ' 4) בעבודה זו מאטיס מתאר את האמן מימין כשהוא אוחז בפלטה וישוב על כיסא מול קן הציור עליו דמותה של הדוגמנית היושבת מולו בכיסא בגוון סגול ולבושה בגלימה או בד בגוון ירוק ומימין מתואר חלון עם נוף לבניינים. ביצירה זו מאטיס משתמש בצבעים טהורים ובצורות פשוטות; בד הציור על הקן נוטה לעבר האבסטרקט. נוף העיר הנשקף מהחלון והסטודיו נראים אמיתיים יותר מהאישה שבציור. האישה נראית כתלושה ממציאות הסטודיו, אשר תפס חלק מרכזי ביצירה. הדוגמנית הביאה עמה ליצירה את האלמנט החיצוני לתוך האלמנט הסגור, שהוא הסטודיו [6].
מאטיס אמר כי האמן קיים רק במונחים של התמונה שהוא יוצר ועל כן האמנים הופכים להיות העבדים של המקום בו הם מציירים, כלומר הסטודיו. חייו של מאטיס בשנות ה-30 וה-40 של המאה ה-20 התרחשו בתוך הסטודיו בניס ועל כן הסטודיו הוא המרכזי בציוריו וגם הצבעוניות שבו דלה, לעומת עבודותיו בשנות ה-20 של המאה ה-20 בה הסטודיו היה מאוד צבעוני והדוגמניות קיבלו חלק מאוד מרכזי בעבודותיו אלו.
4. מאטיס, האמן והדוגמנית, 1917, שמן על בד, מרכז פומפידור, פאריז.
כמו כן הסטודיו היה מתואר בשפע צבעים ובעושר דקורטיבי של בדים, שטיחים, טפטים וחפצים. לדוגמא אודליסק עם מכנסיים אדומות (1925-1924) (תמ' 5) ביצירה זו הדוגמנית היא במרכז היצירה, כשהיא שוכבת על ספה ומתוארת כשהיא לבושה בחולצה בגוון תכול ובמכנסיים אדומות, כשהיא עונדת תכשיטים. מאחוריה קיר המכוסה בשלושה טפטים המעוצבים שונה, בעלי עושר צבעוני ועיטורים כמו כן בחדר ישנם חפצים המוסיפים לעושר ו"הסוואת" החדר בניס, ששימש אותו כסטודיו.
5. מאטיס, אודליסק עם מכנסיים אדומות, 1924-5, שמן על בד, מוזיאון, ל'אורנז'רי, פאריז.
האודליסק:
בסביבות שנת 1916, מאטיס שב להשתמש בדוגמניות לעבודות העירום שלו וזה היה כשהתחיל לעבוד בניס, שם הוא ביקר בחורף 1917 וחזר כל שנה לאחר מכן. בניס מאטיס חוזר שוב לדמות הנשית ולנושא הדוגמנית בסטודיו, הוא הפסיק לעבוד כפסל והקדיש את אמנותו לדמות המצוירת של אישה אמיתית ולא רפליקה במרכז הסטודיו שלו.
בציורים של תקופת ניס דמות הדוגמנית היא הטרוסקסואלית, למרות יחסיה המעוררים עם הצבעים והאובייקטים. מאטיס אמר:
"אני מצייר אודליסקות במטרה ליצור עירום. אך כיצד מישהו יוצר עירום מבלי
להיות מלאכותי? ומפני שאני יודע שהם קיימים, הייתי במרוקו, ראיתי אותם.
רמברנדט צייר נושאים תנ"כיים עם חומרים טורקיים אמיתיים מהבזאר והרגש
שלו היה שם. מה שעניין אותי הכי זה הדמות האנושית.... זה מה שמעניק לי
את הרשות לבטא את חובתי הדתית, כמעט, לחיים." [7]
מאטיס מצייר אודליסקות, במטרה לצייר עירום שהוא אמיתי, נראה כי מאטיס בחר את האודליסק כנושא שלו, לא משום שראה את האודליסק במרוקו והיא הייתה אמיתית, אלא משום שניתן היה "לשחק" עם מציאותה. האודליסק ייצגה אקזוטיות המוקפת על ידי פנטזיה מינית ומיתולוגית. האודליסק גם יצאנית ועבד, כמו כן היא גם שייכת למישהו, אשר מקרין עליה את תשוקותיו וזיכרונותיו. היא אמיתית ולא אמיתית בו זמנית. מאטיס אמר כי גישתו אינה משתנה בין אם דוגמנית שופעת יושבת מולו לבין אם חפץ דומם יושב מולו [8].
"הדוגמניות שלי, דמויות אנושיות, הן לא "ניצבות" בפנים. הן העיקרון לנושא
המרכזי שלי בעבודה. אני סומך לחלוטין על הדוגמנית שלי, אני צופה בה זזה
בחופשיות ואז מתארגן על התנוחה אשר נראית הכי טבעית בשבילה. הסימנים
הפלסטיים שלי, ככל הנראה מבטאים את מצבה הפסיכולוגי של הדוגמנית.
צורותיהם אינן תמיד מושלמות, אך הן תמיד אקספרסיביות. העניין הרגשי שהן
מהוות השראה אליו לא מוראה ספציפית בהצגתי את גופן, אלא לרוב ההשראה
מהן באה לידי ביטוי בקווים מיוחדים של ערכים הרשומים מעל כל הבד, או הנייר
ויוצרת את התזמורת ואת הארכיטקטורה שלו. אבל לא כולם מבחינים בכך. זו
יכולה להיות ארוטיות נשגבת."[9].מאטיס, אודליסק עם מכנסי חצאית אדומות (1921) (תמ' 6) כל האקספרסיביות של מאטיס טובעת בצבע ובקפלי המכנסיים, בזמן שהדוגמנית בוהה למקום אחר, מנותקת ומהורהרת. מבטה מלנכולי ויופיה הגופני לא נראה כנושא העיקרי של היצירה. מאטיס דיבר שוב ושוב על הצורך שלו להזדהות עם הדוגמנית:
"כאשר אני מצייר או רושם, אני מרגיש בצורך לתקשורת קרובה עם האובייקט
אשר מהווה השראה עבורי, מה שזה לא יהיה. אני מזדהה עם זה וזה מה שיוצר
את ההרגשה אשר היא הבסיס לאמנותי וזאת על ידי הכניסה לתוך האובייקט;
עניין הדורש את האפשרות של הזדהות כמעט מלאה של הצייר עם הדוגמנית שלו." [10]
האודליסקות של מאטיס הן איקונות, הן דמויות בודדות ומלנכוליות לרוב המוקפות, כמו האמן, בחפצים יפים. הסביבה של הסטודיו מגדירה את האודליסק, כפי שמאטיס כתב, כי "האובייקט אינו מעניין כשלעצמו, אלא הסביבה היא זו שיוצרת את האובייקט" [11].
האוריינט: בשנות ה-30 וה-40 של המאה ה-20, מאטיס עבד בעיקר עם דוגמניות בלבוש מלא וכאן ניתן לראות את ההנאה שלו מבדים דקורטיביים, בקונטרסט ביו הגוף לבד, ובשפע והארעיות שבאופנה. בעבודות העירום של תקופה זו, מאטיס פנה לעבר צורות אבסטרקטיות ולצבעים פשוטים יותר. כמו כן בעבודותיו של מאטיס ניתן לראות זיקה לאמנות היפנית, מאטיס גילה את הצבע הטהור מהאמנים היפנים. כמו גם האמנים האימפרסיוניסטים והפרה-אימפרסיוניסטים אשר הושפעו מאמנות יפנית וכך גם יצירותיהם, כגון ואן גוך (Van Gogh), מאנה (Manet)ובונאר [12] (Bonnard).
סביב שנת 1900 מאטיס החל להכיר את אמנות האסלאם והפוביזם, והייתה בחלקו התוצאה של מפגש זה. בשנת 1906 מאטיס נסע לאלג'יריה מתוך המחשבה כי נסיעה זו תרחיב ותעשיר את אשר ידע על אמנות האסלאם. על כן הנסיעה לאלג'יריה לא הועילה למאטיס, משום שלטענתו מעמדו היה שם של זר, אשר צופה בדברים מבחוץ [13]. כמו כן מאטיס כבר הכיר את עבודות האודליסק של אינגר Ingrés)) ודלקרואה (Delacroix), אשר בשבילם האוריינטליזם היווה השראה בציור, כמו כן השטיחים הפרסיים הקסימו את דלקרואה [14].
מוטיב נוסף, אשר דנו בו באותה תקופה בהקשר לצבע היה השטיח. על כן לשטיח יש חשיבות גדולה בגישתו של מאטיס לאוריינט, הרי שהשטיח האוריינטלי מסמל את הערכים האמנותיים של האוריינט, מלבד לכך שמאטיס נולד בקאטו קומפרזי ובה הייתה תעשיית טקסטיל ענפה והבדים אותם יצרו סופקו למעמד האריסטוקרטיה. על כן מאטיס היה "רגיש" ומושפע מעושר הצבעוניות וסגנונות הטקסטיל שיוצרו במקום הולדתו. כמו כן, גוגן (Gauguin) היה הראשון שהבין כי הרוח המגולמת בשטיחים האוריינטליים הייתה בדיוק מה שהאמנות המערבית שאפה אליו. גוגן אף אמר על הצבע, כי כל הציירים אשר רוצים ללמוד על טכניקת הצבע, שילמדו שטיחים [15].
ברישום בדיו אודליסק עם מכנסיים טורקיות (1921-1920) ניתן לראות אלמנטים אוריינטליים. הדוגמנית לבושה בבגדים אוריינטלים, מכנסי החצאית נמוכות הגזרה והנפוחות שמשתפלות לגופה, השכמייה עם השרוולים והתרבוש שמסמן באופן מובהק את האוריינט. הערבסקות ברישום גם הן סימן לאוריינט, צורות המסתלסלות ולא סטטיות. כמו כן ניתן לראות גם את השפעת הצבע מהשטיחים האוריינטליים בעבודתו של מאטיס בציור אודליסק עם מכנסי חצאית אדומות (תמ' 6), הצבע האדום הבולט ודוגמת השטיח שעל הקיר. כמו כן ניתן לראות שוב את השימוש בלבוש אוריינטלי וחושניות שמתלווה אל נושא האוריינט, הן בצבע והן בתנוחת הדוגמנית.
לסיכום, בעבודותיו של מאטיס העירום עובר מספר שלבים ולו פנים רבות, מאופן התייחסותו לגוף הנשי ולגוף בכלל ועד להתייחסותו לצבע בציור, הבונה את הגוף. התעסקותו באודליסק גבר במהלך שהותו בניס ועל כן השתנה, מציור אודליסק באופן חושני וציור המשלב אלמנטים אוריינטליים ועושר צבעוני לאודליסקיות שנטמעות בסטודיו. אל הגוף הנשי מאטיס התייחס, לטענתו, כמו לכל חפץ אחר, הוא ניסה לגלות את התהוותו של הגוף ביצירה ואף ניסה להיות אחד עם הדוגמנית.
הערות שוליים:
]1[J., Flam, Matisse on Art, University of California Press, California, 1995, p. 39.
[2] J., Hobhouse, The Bride Striped Bare: The Artist and the Nude in the Twentieth Century, Jonathan Cape Thirty Two Bedford Square, SquareLondon, 1988, p. 75.
Ibid., p. 79. [3]
[4] Hobhouse, , The Bride .Striped Bare, p. 82.
Ibid., p. 83. [5]
[6] P., Schnider, Matisse: With 930 Ilustrations 22 in Colour, Thames and Hudson, London, 1984,P. 435.
Flam, Matisse, p. 38. [7]
[8] Hobhouse, The Bride Striped Bare, p. 92.
Ibid., p. 94. [9]
Ibid., p. 96. [10]
Ibid., p. 98. [11]
12] Schnider, Matisse, p. 156.]
Ibid., p. 158. [13]
Ibid., p. 162. [14]
Ibid., p. 163. [15]
"עונג רצוף, שעשוע לבוגרים, אינטימיות הגן וקופידון השומר על השקט" 
